החימר הוא אדמה, לקחת גוש חימר וליצור לו חיים, היא כמו לידה או דרך לספר סיפור. להתבונן פנימה, לשאול שאלות ולגלות סקרנות. החימר לובש צורה עם הבעות פנים ותנועה, יושב, עומד, מרים רגל, מתלבש- הדמות מתגבשת עם זכרונות ופנטזיות.

​

פגישתי הראשונה עם החומר הייתה מקרית אך גורלית. למדתי במכללת בית ברל לימודי הוראה לגיל הרך והגעתי עם גרעין הנח"ל בשמחה לקיבוץ ניר יצחק. עבדתי כגננת ובחופש התבקשתי לעבור לעבוד במטע המנגו. אבל אבוי, אני אלרגית לשרף, ולכן מצאתי עצמי מסייעת לאומנית עידית עדי ברקיחת גלזורות לצביעת פסלייה, בלי לדעת ולהבין דבר, שוקלים אבקות ומייצרים צובענים שנותנים חיפויים לקרמיקה.

התחתנתי עם קובי, ועברנו לגור במושב אוגדה שבחבל ימית, בנינו את ביתנו ונולדו ארבע מתוך חמשת ילדי. בסיני התנסיתי גם בעבודה בחומר ומאז אנו ברומן ארוך, אהבה ממגע ראשון. ילדי גלדו ולמדו לזחול ולהתנהל בבית מלא פסלים.

​

לאחר פינוי סיני, והמעבר למושב עין הבשור שבנגב המערבי, הבנתי שאני רוצה ללמוד במסודר. בן זוגי קובי עזר לי בהחלטה, ועשיתי הסבה מקצועית להוראת אומנות והתמחות בפיסול קרמי ב"מרכז לאומנות חזותית". הרגשתי שהעולם של הפיסול הוא המקום בו אני יכולה להתפתח והוא כלי ביטוי נהדר להבעה עבורי.

למדתי במכללת ספיר שנים רבות עם האומנית שרקה פרחיה, אשר הפגישה אותי עם דרכי עבודה וגישות שונות בפיסול באמצעות חשיפה לאומנים רבים. במקביל לימדתי אומנות בבתי הספר גילאים שונים בהנאה רבה עד גיל הפרישה.

 

כשיצאתי לפנסיה הקמתי סטודיו פעיל בביתי. אני מפסלת, מלמדת ומגדלת דור חדש של אומנים צעירים. במקום שנפגשים אנשים, הם מפרים אחד את האחר. פבלו פיקאסו אמר "האומנות שוטפת את הנפש מאבק היומיום".

פיסלתי אצל האומן  משה סעידי , עימו למדתי פיסול קירות, ובעבודה בסטודיו שלו, עברתי תרפיה בתקופה הקשה בחיי, כאשר בן זוגי מעל ל- 40 שנה לצידי ,קובי, הלך לעולמו. משה דחף אותי ותמך בי באותה תקופה ביחד עם חברותי לסטודיו, ורק כשסיימתי את פסל המשפחה, שעומד על קברו של קובי, הרגשתי שאני פנויה לדברים חדשים.

התחלתי לפסל עם האומנית דינה בבאי והיא נטעה בי אמונה גדולה בעצמי. השינוי פתח לי עולמות חדשים. נחשפתי לחומרי פיסול שונים.

​

כיום אני מפסלת בחימר ומרגישה אם הפסל ראוי להיות מברונזה, שיש או פוליאסטר. יצירותי מוצגות בביתי, בחצרי ובתערוכות שונות ברחבי הארץ.

​